146. חברת רמט בע"מ חוייבה לפצות רוכשי דירות אשר היו מיוצגים על ידי עורך דין צבי שטיין מרמת-גן בגין ליקויי בניה, עגמת נפש, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 256,000 ₪​

להלן קטעים נבחרים מפסק הדין

תיקון הליקויים או פיצויים?

, חוק המכר (דירות), התשל"ג 1973 ("חוק המכר (דירות)"), קובע בסעיף כי: "התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר". הד להוראה הסטטוטורית מצוי בהסכם שבין הצדדים. סעיף 4 של ההסכם קובע מנגנון לפיו "המוכר מתחייב לתקן על חשבונו כל קלקול או פגם שיתגלה בדירה". הסעיף אוסר על הקונה, הם התובעים, לבצע בעצמו את התיקונים, ואם יבצעם בעצמו, "לא יהיה המוכר חייב להשתתף בהוצאות התיקונים כולם או מקצתם". לצורך זה נקבעו בסעיף 4 הסדרי עזר, לפיהם מחוייב הקונה לאפשר "למוכר או לקבלני המשנה לבצע את התיקונים בשעות המקובלות בענף".

מובן כי זכות התיקון, גם זו הסטטוטורית וגם זו ההסכמית, איננה בלתי מוגבלת. זכות התיקון קיימת רק אם הכיר המוכר בקיומם של הליקויים, בתום הפעלת ההליך הנחוץ לאיתורם. אם בתום הליך כזה, המוכר מסרב לבצע את תיקון הליקויים, הוא מאבד את ההזדמנות שניתנה לו על פי ההסכם או על פי ההסדר הסטטוטורי. הזכות יכולה להתאיין, גם כאשר ניתנת ההזדמנות למוכר לבצע את התיקונים, והוא אינו מבצעם במשך תקופה סבירה או באופן מתקבל על הדעת.

על מנת לעמוד על מסקנה זו, מן הראוי להידרש להגיון הוראת סעיף של . הגיונו של סעיף זה אוצל אור גם על הגיון ההוראה ההסכמית.

הוראה סעיף "מייבאת" אל התחום של מכר דירות כללי התנהגות הנוהגים בחוזי הקבלנות. בחוזים כאלה קיימת ההנחה כי על המזמין לתת הזדמנות נאותה לקבלן לתקן את הפגם, אם המלאכה או השירות לא היו בהתאם למוסכם. זו הוראת סעיף ל, התשל"ד 1974 (סיכומי הנתבעת, ס' 32.6). על כן, יש לקרוא גם את ההסדר המופיע בסעיף של לאורו של המשטר הכללי יותר המופיע ב. הסדר זה מצמיד את הזכות אל הנכונות לנצלה. וכך קובע סעיף 4 של חוק חוזה קבלנות:

(א)  לא תיקן הקבלן את הפגם תוך זמן סביר לאחר שהמזמין עשה כאמור בסעיף 3(א), רשאי המזמין –

(1) לתקן את הפגם ולדרוש מהקבלן החזרת הוצאותיו הסבירות;

(2) לנכות מן השכר, כל עוד לא תוקן הפגם, את הסכום שבו פחת שווי המלאכה או השירות עקב הפגם לעומת השכר לפי המוסכם.

מכאן שאי תיקון הפגם, בין בשל אי הכרה בו ובין בשל אי נכונות לתקן את הפגם, מאפשרת לקונה הדירה להפחית מן המחיר את שווי עלות התיקון.

יש לזכור כי, הוראת סעיף ל מצמצמת את הוראת, התשל"א 1970. לפי חוק אחרון זה, נתונה לנפגע בשל הפרה היכולת לבחור בין התרופות השונות, לרבות העדפת תרופת הפיצויים על פני תרופת האכיפה. זהו גם הכלל המצוי ב, התשכ"ח 1968. במובן זה, משנה הוראת סעיף את ההסדר הכללי, ומטילה מגבלה על הנפגע מהפרת ההסכם. גם מטעם זה יש להניח כי אי ניצול ההזדמנות מחזיר למקומו את ההסדר הכללי והרגיל של חוק התרופות. אם הקבלן אינו מכיר בקיום הליקויים או אינו מתקנם בתוך פרק זמן סביר, הוא מבצע הפרה נוספת של ההסכם. ההפרה מתבטאת בהפעלה לא תקינה של זכות התיקון. הפרה זו גוררת אחריה את הסעדים הרגילים. רוכש הדירה יכול לדרוש את תיקון הליקויים, לאמור אכיפה של חובת המוכר למכור את הדירה על פי המוסכם (בכפוף לכך שבאכיפה לא יהיה משום כפיה לעשות שירות אישי או שביצועה לא ידרוש פיקוח בלתי סביר מצד בית משפט). רוכש הדירה יכול לדרוש גם פיצויים, חלף אכיפה, מכוח הבחירה העומדת לו ב (תרופות).

יושם אל לב: סעיף אינו משנה את תפיסת אי ההתאמה כהפרה של ההסכם. פגם בממכר הדירה הוא הפרה. ואולם פגם זה, כל עוד הוא נופל במסגרת סעיף , אינו הפרה יסודית. על כן יש לתת הזדמנות למוכר לתקנו. משטר חוק החוזים (תרופות) שב על מכונו רק עקב אי ניצול ההזדמנות או שימוש לרעה בה. ניתן לומר שסעיף משהה את ההסדר של חוק התרופות. הוא שולל מהנפגע את כוח הבחירה השמור לו בדרך כלל ביחס לסוג התרופה ההולם את ההפרה. המפר רשאי לעמוד על קיומה של תרופה מסוימת דווקא. ואולם, אם לא ניצל המוכר את הזכות, היא פוקעת וחוזר על מכונו ההסדר הרגיל הקבוע בחוק התרופות. עמד על כך בית המשפט בע" (2) 858. וכך אומר השופט טל :

אמנם, במקרה  מתאים, יש לתת למוכר אפשרות לתקן את הניתן לתיקון, הן על  פי  המדיניות  המשפטית  הרצויה, ובוודאי כאשר הדבר מתחייב מכוח הדין. אך  במה  דברים אמורים, (תרופות) לפיו הסעד בשל ההפרה נבחר על ידי הצד הנפגע.

זוהי למעשה גם פרשנותו הראויה של ההסכם בין הצדדים. אין בהסכם הוראה המקנה לנתבעת זכות חוזרת ונשנית לבצע את התיקונים. למוכר ניתנת הזדמנות כזו, לאחר איתור הליקויים על פי המנגנון ההסכמי. ההסכם אינו נוקט עמדה בכל הנוגע לשאלה מה תהיה התוצאה אם הנתבעת לא תכיר בליקויים, גם אם אלה ייקבעו על פי המנגנון שנקבע. כמו כן, ההסכם אינו נוקט עמדה בשאלה מה יהיה הדין אם לאחר ניצול ההזדמנות לא יוסרו הליקויים. בנסיבות אלה, יחול על הצדדים ההסדר הסטטוטורי לפיו סירוב לנצל את ההזדמנות, או ניצולה בלא הצלחה, מקנים לקונה את הזכות לדרוש פיצויים, ולהימנע ממתן הזדמנויות נוספות.

יוער, לשם שלמות התמונה, שאין לקרוא דברים אלה באורח דווקני. מובן, כי אם הקבלן מבצע שורה שלמה של תיקונים, וביצועיו באורח כללי מניחים את הדעת, אך מסיבה כלשהי נשמט ממנו ליקוי של מה בכך, לא מתמצה הזכות. מיצוי הזכות הוא שאלה שבעובדה, שתוכרע על פי המבחן האם נוצלה ההזדמנות כראוי, או שהמשימה של תיקון הליקויים נכשלה בעיקרה באופן המצדיק מסקנת מיצוי הזדמנות התיקון.

האם מוצתה במקרה זה הזכות לתיקון? כפי שראינו, המענה לשאלה זו תלוי בשני גורמים: הכרה בקיום הליקויים ואיתורם, ונכונות לתקן המתבטאת ברצינות הביצוע בעבר.

איתור התקלות ונכונות לתקנן

הנתבעת טוענת כי איתרה את התקלות והכירה באפשרות קיומן. לשיטתה, התובעים מנעו ממנה את תיקון אותם ליקויים. על שאלת ההכרה בליקויים ניתן להשקיף מנקודת הסיום, חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט. לא יכול להיות ספק שחוות דעת המומחה מטעם הקבלן מלמדת על מידת מוכנותו של הקבלן להכיר בקיום ליקויים. כך, קבלן אשר מכחיש בעת הבירור, קיום של כל ליקוי, ונכפה להכיר בו רק באמצעות ההליך המשפטי, הוא אינו יכול להחשב ל"מוכר המודה בליקויים", אם לשאול אל ביטויו של כב' השופט טל. קבלן כזה איבד את ההזדמנות לתקן.ו

במקרה זה עיון בחוות דעת הנתבעת מעלה שלא כל הליקויים שאותרו על ידי המומחה מטעם בית המשפט הוכרו על ידי הנתבעת. פערים קיימים בשורה שלמה של נושאים: רוחב פרוזדור הכניסה בבית אינו עונה על הנדרש (מומחה בית המשפט, ס' 2.1.1; מומחה הנתבעת, ס' 02 – 1), קיום בליטה היוצרת הפרעה תפקודית באמבטיה (מומחה בית השפט, ס' 2.1.3; מומחה הנתבעת, ס' 02 – 3), רטיבות בחדר ההורים (מומחה בית המשפט, ס' 2.3.3; מומחה הנתבעת, ס' 05 – 3), אפי מים בספי חלונות (מומחה בית המשפט, ס' 2.3.4; מומחה הנתבעת, ס' 05 –4), שקיעת הריצוף  (מומחה בית המשפט, ס' 2.10.3; מומחה הנתבעת, ס' 102 – 3), פגמים בגג הרעפים (מומחה בית המשפט, ס' 2.14.1, ס' 2.14.1, ס' 2.14.4; מומחה הנתבעת, ס' 20 –1, ס' 20 – 4).

האם ניתן לומר כי פערים אלה יש בהם כדי לשלול את זכות התיקון? הרי לא  כל פער של מה בכך יוביל לתוצאה זו? תוצאה זו היא קיצונית מידי. ואולי ראוי לשלול את הזכות לשיעורין, רק ביחס לאותם ליקויים שהנתבעת לא הכירה בהם? אפשרות כזו עלולה להכביד על הצדדים ולסרבל את יישוב הסכסוך ביניהם. נראה כי בחינת ההכרה של הנתבעת בליקויים, כתנאי למימוש זכות התיקון, צריכה להעשות על בסיס גמיש. יש לבחון האם התגובה היא עניינית, ומלמדת על יכולת מקצועית מספקת לאתר ליקויים. דינו של קבלן המאתר את מירב הליקויים שונה מדינו של קבלן המכחיש את כולם, אך עומד על הזכות לתקנם, אם יתגלו על ידי מומחה של בית המשפט. במקרה זה, עיון בחוות הדעת מלמד כי הנתבעת הגיבה ברצינות לטענות הליקויים, ועל כן לא היה מקום לשלול ממנה את זכות התיקון על בסיס זה בלבד. מסקנה זו תקפה, למרות שלא ניתן להקל ראש באותם ליקויים שאותרו על ידי המומחה מטעם בית המשפט, והוכחשו על ידי הנתבעת.  הטעם לכך נובע מהעובדה שהנתבעת הודיעה כי היא מוכנה לבצע את התיקונים שיקבעו, ולמעשה המומחה מטעם בית המשפט מונה  בהסכמת הצדדים, ברוח המנגנון שנקבע בהסכם המכר.

ואולם, בחינה זו של מהלכי הנתבעת היא חלקית בלבד. היא מלמדת על גישתה בבית המשפט. גלגול המראות לאחור, מגלה תופעה אחרת. למעשה, לא הכירה הנתבעת בליקויים הנטענים במועד בו הם הוצגו לה ולא פעלה ברצינות לתיקונם. חוות דעת המומחה מטעם התובעים הונחה בפני עובדי הנתבעת כבר בינואר 1993 (תצהיר התובע, ס' 24 ג).  היה זה בפגישה שנערכה בין התובע לבין המהנדס ולדימיר זמלין. המהנדס עבר על חוות הדעת, אך סירב לקבל עותק ממנה לידיו. הוא ביקש כי חוות הדעת תישלח בדואר אל הנתבעת. כך אכן עשה התובע, אך הנתבעת לא הגיבה למכתבו זה.

דברים אלה אושרו על ידי המהנדס ולדימיר זמלין, אשר היה בתקופה הרלבנטית האחראי מטעם הנתבעת על ביצוע עבודות הגמר באתר הבנייה בו מצוי ביתם של התובעים. הוא מציין כי הוא סירב לקבל לידיו את חוות הדעת. וכך נאמר בחקירתו (פרוטוקול ע' 46, ש' 12):

ולדימיר זמלין מציין כי היו בחוות הדעת "הרבה דברים לא מקצועיים שאני לא מקבל" (פרוטוקול ע' 46, ש' 25). על כן הוא ביקש  את התובע לשלוח את חוות הדעת בדואר רשום להנרי וולמן, מי שהיה המהנדס הראשי של הנתבעת. בפרקטיקה זו עצמה אין פגם, מה גם שהיא מעוגנת בהסכם המכר. גם בעובדה כי עובד הנתבעת לא היה מוכן להכיר בכל הליקויים, אין פסול. מתברר כי חלק לא מועט מהליקויים שצויינו על ידי המומחה מטעם התובעים נמצא בלתי מבוסס על ידי המומחה מטעם בית המשפט (מומחה בית משפט, ס' 2.1.2, ס' 2.2.1, ס' 2.5.3 ועוד). יחד עם זאת, ניתן היה לצפות כי עובד הנתבעת יתייחס בצורה מפורטת לליקויים ויציין מהם הליקויים המקובלים עליו, לצורך ניצולה של ההזדמנות הנתונה לנתבעת לתקן את הליקויים. אם לא עשה כך עובד הנתבעת היתה הנתבעת אמורה להגיב לדברים אלה, משעה שנשלח אליה המכתב (תצהיר התובע, ס' 24). היא לא עשתה כן.ב

משלא קיבל התובע מענה למכתבו, הוא שלח באמצעות בא כוחו מכתב רשום לנתבעת, אשר גם אליו צורפה חוות הדעת (ס' 26). גם הפעם לא זכה התובע למענה כתוב המוסר תגובה עניינית לליקויים ומפרט אילו ליקויים מקובלים על הנתבעת. מכתב בא כוחו של התובע נשלח ביום 7.4.93 ואילו המענה לו הגיע רק ביום 19.8.93 (תצהיר התובע, ס' 28). בפי המהנדס הראשי של הנתבעת, הנרי וולמן, אין מענה מספק לשאלה מדוע השתהתה התשובה כדי כך. הוא אומר (פרוטוקול ע' 55, ש' 28):

משלוח התגובה השתהה משך זמן ניכר. במקום לשלוח תשובה לבא כוחם של התובעים, בוחרת הנתבעת להשיב לתובעים עצמם. היא עושה כן בחלוף זמן ניכר, למרות שבמשך אותו זמן התקבלו אצלה "בטח איזה 3 או 4 טלפונים". אני ער לכך, שהנתבעת איננה יכולה להגיב לכל מכתב ומכתב בו ביום, ואולי אף לא תוך פרק זמן קצר של שבוע או שבועיים. יחד עם זאת, יכולה הנתבעת בלא שום קושי להודיע לתובעים כי המכתב התקבל אצלה, וכי היא עומדת להשיב עליו באורח ענייני, תוך התייחסות פרטנית לליקויים השונים. סירוב המהנדס הממונה בפועל על ביצוע התיקונים לקבל את חוות הדעת, הפנייתו אל המהנדס הראשי לצורך שליחת מכתב, ומענה מאוחר כל כך, איננו מלמד על גישה רצינית ואין בו משום אותה הכרה בליקויים הנדרשת כדי שהנתבעת תוכל להפעיל את זכותה לבצע תיקון ליקויים.

דברים אלה מתחזקים נוכח הגישה הכוללת שגילתה הנתבעת לנושא הרטיבות בבית. אפילו במהלך העדויות, התקשה המהנדס האחראי על התיקונים להכיר, בפה מלא, בליקוי זה. כך למשל, המהנדס נשאל מדוע הליקוי הנוגע לרטיבות במסילות הויטרינה לא צויין ברשימות הליקויים שנערכו על ידו. הוא השיב כי הוא איננו יודע (פרוטוקול ע' 48, ש' 4). באותו אופן כאשר נשאל עובד זה כיצד הוא טוען כי ליקויי הרטיבות תוקנו, למרות שהם מופיעים עדיין בחוות דעת מומחה בית המשפט, הוא מנסה לגמד את דבר קיומם. וכך מתנהלת החקירה בנושא זה (פרוטוקול ע' 41, ש' 29):

זאת ועוד, הנתבעת הערימה קשיים מיותרים על דרכו של התובע, בעת שזה ניסה למסור לה רשימות שונות של ליקויים שנמצאו בדירה. בטיעוניה עמדה הנתבעת על כך שיש צורך למסור את הליקויים על פי המנגנון ההסכמי, לאמור, מכתב רשום. הנתבעת טענה כי פניותיו המוקדמות של התובע לא נעשו לפי מנגנון זה, ועל כן הטיפול בהן התעכב. התובע נהג לפנות אל עובדי הנתבעת אשר היו במקום ולמסור להם את תלונותיו. הוא נהג לעשות כן לעתים תכופות, הן בפניות יזומות שלו והן כאשר הגיעו לביתו נציגים של הנתבעת (ראו ס' 9 – 26. לתצהיר התובע). אמת, הנתבעת רשאית לעמוד על כך שהפניות ייעשו אליה באמצעות מכתב רשום. ואולם, אז ניתן לצפות כי עובדיה של הנתבעת, כאשר פונים אליהם, ידגישו את הדברים בפני התובע כפי שעשה, בהזדמנות אחת, המהנדס ולדימיר זמלין. לא כך נהגו עובדי הנתבעת, בדרך כלל. לנתבעת אין הסבר מניח את הדעת למחדל זה. וכך מתנהלת חקירתו של המהנדס הראשי של הנתבעת, הנרי וולמן, בשאלה זו (פרוטוקול ע' 53, ש' 9):

עובדי הנתבעת מוכנים לקבל לידיהם מסמכים שונים אשר נמסרים להם על ידי התובע, ויחד עם זאת הנתבעת איננה רואה עצמה מחוייבת באותם מסמכים. כך, למשל, קיבל לידיו עובד אחר של הנתבעת, דב ויטלסון, המשמש כמנהל מכירות בנתבעת, מכתב של התובע. עובד זה מציין כי הוא היה מוכן, בעיקרון, להעביר מכתבים של הרוכשים השונים לחברה, ולדאוג שזה יגיע לידיים הנכונות (פרוטוקול ע' 38, ש' 27). אם כך, כיצד יכולה הנתבעת להתכחש לצורך לפעול בעקבות מכתבים אשר מתקבלים על ידי עובדיה?

מאלפת במיוחד התייחסות הנתבעת למכתבו של התובע מיום 5.12.91 (נספח ח' לתצהיר). במכתב זה טוען התובע כי קיימים בדירה ליקויים חמורים, המתבטאים בחדירת מים. במכתבו של התובע עולה המצוקה אליה הוא נקלע בשל חדירת המים. התובע מציין במכתבו כי "המידע הועבר כבר לנציגי החברה בשטח המהנדסים אביחי וולדימיר". הוא מדבר על שיטפון. הוא מדבר על חוסר אפשרות לצאת אל המרפסת. הוא מדבר על כתמי מים. מכתב זה לא נענה. האם לא התקבל המכתב, בשל כך שהוא לא נשלח בדואר רשום?

הנתבעת איננה יודעת להשיב על דברים אלה. ולדימיר זמלין מציין כי הוא איננו יודע אם המכתב התקבל. יחד עם זאת, הוא מסביר כי הוא הגיע אל הדירה על מנת לבדוק את ליקויי הרטיבות. כאשר הוא נשאל כיצד הוא ידע על בעיית הרטיבות, הוא משיב: "פנו אלי אנשים וביניהם, כנראה גם מר קצנשטיין ונכנסתי לראות" (פרוטוקול ע' 41, ש' 14). מדוע, אם כן, לא מגיעה תשובה מפורטת ומפורשת מטעם הנתבעת המסבירה מתי ובאיזה אופן יוסר אותו ליקוי?

התמיהה על התנהגותה של הנתבעת גדלה עוד יותר נוכח דרך הפעולה שהיא אימצה לעצמה בכל הנוגע לטופס התיקונים הסטנדרטי של החברה (נספח ט"ו 2 לתצהיר התובע). מסמך כזה נערך במשותף על ידי החברה והתובעים בתום שנה או יותר מעת קבלת החזקה בדירה. הנרי וולמן, המהנדס הראשי, מסביר כי "רושמים בו [בטופס] אחרי שנה לאיכלוס את הטענות של הדייר" (פרוטוקול ע' 51, ש' 27). ואולם מתברר כי הנתבעת איננה נוהגת לתת עותק מטופס זה לרוכשים. וכך אומר הנרי וולמן (פרוטוקול ע' 51, ש' 30):

הרושם הכולל העולה מן הדברים הוא עגום. התובע פנה, ושב ופנה אל עובדיה השונים של הנתבעת. התובע פנה בעל פה. התובע פנה בכתב. תצהירו של התובע רצוף במסמכים הכוללים רשימות של ליקויים שנמסרו על ידיו (נספח ז, נספח ח, נספח יא, נספח טז, נספח יט). איש לא מאיר את עיניו, למעט במקרה אחד, כי עליו לפנות דווקא בדרך של מכתב רשום. גם מענה ענייני פורמלי הכולל התייחסויות לליקויים בהם מכירה הנתבעת, תוך ציון המועדים בהם היא מתכוונת לממש את זכותה לתקנם, איננו מגיע. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי הנתבעת לא הכירה בליקויים בהזדמנות הראשונה. גישה עניינית ורצינית התגלתה מצד הנתבעת בבית המשפט, אך בכך לא היה די כדי להסיר את המחדלים הקודמים, אשר יש בהם כדי לשלול מן הנתבעת את זכות התיקון. מהלך התיקון איננו צריך להפוך להיות מאבק התשה שבו על התובע להפציר בנתבעת לממש את זכותה. מהלך התיקון איננו צריך להיות דרך חתחתים, בה הנתבעת מגיבה בצורה עמומה, על מנת לשמור על זכותה כביכול לתקן את הליקויים, מבלי להציג תכנית פעולה ממשית ומפורטת המציינת מהם הליקויים המוכרים על ידה ובאיזה אופן בדעתה לפתור אותם.

ויובהר: המגעים בין הצדדים אינם חייבים להיות פורמליים. יש להניח כי מהלך התיקון נפתח תחילה בביצוע תיקונים שונים וזניחים, באמצעות המגע המתקיים בין אנשי השטח של הקבלן לבין רוכש הדירה. ואולם, כאשר הבעיות חוזרות על עצמן, והזמן חולף, שומה על הקבלן, להשיב בכתב על הפניות אליו על מנת שרוכש הדירות יידע מהי עמדתו של הקבלן, האם הוא מכיר בליקוי והאם הוא מתכוון לממש את זכותו לתקן אותו.

בסופו של דבר, מכירה גם הנתבעת בכך שהיא לא פעלה לביצוע התיקונים. הנתבעת קיבלה לידיה מכתב ביום 22.9.93. הנתבעת לא ביצעה את התיקונים, בעקבות מכתב זה. המכתב נשלח אל הנרי וולמן, המהנדס הראשי. כאשר הוא נשאל מדוע הנתבעת לא פעלה בעקבות המכתב הוא מציין כי "המכתב היה רמז ברור שאין בעצם מה לדבר איתנו" (פרוטוקול ע' 58, ש' 25). לדברי העד, התפרש המכתב, על יסוד ההסתייגויות המצויות בו, "שהוא לא רצה שנעשה שום דבר. מנעו מאיתנו את הרצון לתקן". על יסוד זה הנתבעת לא השיבה למכתב (פרוטוקול ע' 58, ש' 29). בנסיבות אלה, ברור כי הנתבעת נטשה את מסלול התיקונים, שכן המכתב עצמו איננו מונע ממנה לבצע את התיקונים, אלא הנתבעת אומרת כי היא איבדה את הרצון לעשות כן.

התוצאה היא שזכות הנתבעת לתקן את הליקויים מוצתה נוכח העובדה שהנתבעת לא הכירה בליקויים במועד המתאים. הזכות מוצתה גם בשל אי גילוי נכונות רצינית לתקן את הליקויים.

התובעים רכשו דירה מהנתבעת. בדירה נתגלו ליקויים. שוויים הכולל של הליקויים הוא 11,110$ ליום עריכת חוות הדעת על ידי המומחה מטעם בית המשפט (31.1.95). הנתבעת מיצתה את זכות התיקון, ועליה לפצות את התובעים בשל הליקויים. כן שומה על הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 1,500 ש"ח בשל עגמת הנפש שנגרמה לתובעים במהלך התכתובות עם הנתבעת.

אשר על כן, אני מקבל את תביעת התובעים בכל הנוגע לפיצוי בשל הליקויים שנמצאו בדירה. הנתבעת חייבת לשלם לתובעים סכום של 11,110$ כאשר סכום זה נושא ריבית דולרית שנתית בשיעור 11% בשנה. הסכום יתורגם לשקלים על פי השער היציג ביום התשלום. כן תשלם הנתבעת סכום של 1,500 ש"ח. על הנתבעת לשלם סכומים אלה בתוך 45 יום מהיום. באותו מועד תשלם הנתבעת גם הוצאות הליך זה (אגרת בית משפט, סכומי הכסף ששולמו למומחה בית המשפט על ידי התובעים, ומחצית הסכומים ששולמו למומחה התובעים) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 6,000 ש"ח (בתוספת מע"מ כדין).