139. ליקויי בניה-חברת גינדי ישראל 2010 בע"מ חויבה לפצות רוכשת דירה בסכום של כ-180,000 ₪ בגין ליקוי בניה איחור במסירה ועוד​

מאת: עו"ד צבי שטיין נוטריון, בורר ומגשר מוסמך

26/07/2022

ליקויי בניה-חברת גינדי ישראל 2010 בע"מ חויבה לפצות רוכשת דירה שהייתה מיוצגת ע"י עו"ד צבי שטיין מרמת-גן בסכום של כ-180,000 ₪ בגין ליקוי בניה איחור במסירה ועוד

 להלן קטעים נבחרים מפסק הדין:

1. בית המשפט ביושבו על המדוכה – שואל עצמו, האם בענייננו היה איחור במסירת הדירה, ואם כן מהו משך זמן העיכוב; האם הנתבעת איבדה את זכון התיקון, וזכותה של התובעת לתקן את הליקויים בעצמה; האם התובעת זכאית לתשלומים בגין הליקויים בדירה; לזיכויים; לתשלום עבור עבודות נוספות ששילמה לחברת בני וינר; מה גורל יתר רכיבי התביעה – אחסנה והובלה, עוגמת נפש, הוצאות ושכ"ט; על שאלות אלה ואחרות שיתעוררו, אדון בהמשך.

 אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, שמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה.

דיון והכרעה

2.  כפי שהובא בפתח הדברים, הליך זה מעורר מספר שאלות מרכזיות - האם היה איחור במסירת הדירה, ואם כן מהו משך זמן העיכוב; האם הנתבעת איבדה את זכון התיקון, ועמדה לתובעת הזכות לתקן את הליקויים בעצמה; האם התובעת זכאית לתשלומים בגין הליקויים בדירה; לזיכויים; לתשלום עבור עבודות נוספות ששילמה לחברת בני וינר; מה גורל יתר רכיבי התביעה – עוגמת נפש, הובלה ואחסנה, הוצאות ושכ"ט;  על שאלות אלה ואחרות אדון בהמשך.

אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, שמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, ואבאר;

איחור במסירה

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי כי היה איחור במסירת הדירה, ואנמק.

 3. מכל מקום, ערה אני לכך, שישנה תקופת "גרייס" של 60 ימים לפי חוק מכר דירות, כך שהנתבעת יכלה הייתה למסור את הדירה לתובעת עד ליום 29.02.2016. ברם, ככל שיש איחור במסירה, גם ביום אחד, אז ימי ה"גרייס" אינם נספרים (ראו: רע"א 6605/15 שמש נ' ספייס (נבו, 21.02.16).

 הלכה למעשה, הדירה נמסרה לתובעת ביום 01.02.2016, ולכאורה אין איחור במסירה. יחד עם זאת, ישאל השואל – האם הדירה שנמסרה ביום 01.02.2016 הייתה ראויה למגורים; אם לאו, כמה זמן נדרש היה להכשיר את הדירה למגורים.

לטעמי, הוכח בפני כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים בעת מסירתה לתובעת.

כמו כן, לא ניתן להתעלם מעדותו של קיט, שלא זכר כמה פעמים הוחלף הריצוף בדירה (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 17-19).

קיט הופנה לנספח 80 לכתב התביעה, ששם ציין: "... אמרתי לך את תשובת הקבלן ועד היום לא הצלחתי לקבל משהו רשמי ומסודר ממנו גם בנושא הריצוף וגם בנושא הזיכויים לטענתם קיבלתם את כל מה שהייתם צריכים". ללמדך - לא הוצג משהו "רשמי" בנוגע לריצוף.

 4. ברי בעיני כי יש קושי של ממש לגור בדירה שאין בה אסלה ואין בה ריצוף תקין. גם אם נקבל את טענת הנתבעת כי התובעת ביקשה זיכוי בכל הנוגע ל"כלים סניטריים" (סעיף 28 לסיכומיה; ראו גם עדותה של התובעת עמ' 30 לפרוטוקול שורות 24-32), הנתבעת לא נתנה מענה ראוי בנוגע לריצוף הדירה, ולא סתרה את הטענה כי הריצוף היה לא תקין.

5.  כאמור לעיל, על הנתבעת היה למסור את הדירה ביום 30.12.2015, וכן עמדו לה 60 ימי "גרייס". ברם, משהדירה לא הייתה ראויה למגורים ביום מסירתה, קרי ביום 01.02.2016, היה על הנתבעת לבצע תיקונים.

 מאחר והנתבעת לא ביצעה תיקונים, השתכנעתי, מעדותו של וינר, בראי הראיות, כי התובעת החלה בביצוע תיקונים מיום 12.04.2016, הואיל והנתבעת לא ביצעה את התיקונים, בהתחשב בתלונות התובעת. בכך, בעצם איחרה הנתבעת במסירה מעל 60 הימים, ואיבדה את ה"גרייס" הקבוע בסעיף 7.13 להסכם המכר.

במאמר מוסגר אעיר, שהתובעת המתינה כחודשיים ומעלה כדי לאפשר לנתבעת לתקן את הריצוף, אולם משהנתבעת התעלמה מפניות התובעת, לזו האחרונה לא הייתה הברירה, אלא לתקן בעצמה את הליקויים. סבורה אני שבמקרה זה, טוב עשתה התובעת שהחלה בהחלפת הריצוף, ובכך הקטינה את הנזק.

יוצא אפוא, שעסקינן באיחור במסירת הדירה מיום 30.12.2015 ועד ליום בו החלה התובעת בביצוע העבודות מיום 12.04.2016, ומיום זה יש לספור 6 שבועות, כלומר – הדירה הייתה אמורה להיות עם ריצוף, ומעצם כך - ראויה למגורים ביום 24.05.2016.

 6. מומחה בית המשפט קבע כי שכר הדירה הראוי לדירה נשוא התביעה עומד על סך של 4,200 ₪, לפיכך התובעת זכאית לפיצוי.

 הפיצוי הינו, בגין 4 חודשים 25,200 ₪, ועבור 24 ימים, סך של 5,040 ₪, ובסה"כ 30,240 ₪ (ראו בהתאם לחישוב שבדין ובהתאם לסעיף 171 יד' בשינויים המחויבים, הכפלה של דמי השכירות ב- 150%).

זכות התיקון

7. בענייננו, מחומר הראיות שהובא בפניי עולה כי ניתנו לנתבעת הזדמנויות לתיקון עוד בטרם קבלת הדירה, וגם לאחריה. לפיכך, נחה דעתי כי הנתבעת מיצתה את זכות התיקון, ואכן לא היה בידי התובעת הברירה, אלא לתקן בעצמה על מנת שניתן יהא לגור בדירה. אין מדובר אך בליקויים המאפשרים להתגורר בדירה, אלא היה ריצוף לקוי, והיה צורך בהחלפתו. וכפי שציינתי לעיל, לו התובעת לא הייתה מתקנת בעצמה את הריצוף, היא הייתה בעצם מגדילה את נזקיה.

 ובמה דברים אמורים:

8. לטענת התובעת, טרם קבלת הדירה, ולאחריה, התובעת ווינר שלחו מכתבים רבים, תוך דרישה לביצוע תיקונים והשלמת חסרים (נספח 66 לתביעה).

 עדים אנו לפניות של התובעת ווינר לנתבעת, לפני קבלת מפתחות הדירה (נספחים 11-66 לתביעה). כמו כן, גם לאחר קבלת הדירה נעשו פניות רבות לנתבעת (נספחים 68-113 לתביעה).

 לא זו אף זו, התובעת שלחה לנתבעת חוות-דעת מטעמה, בנוגע לליקויים, אשר הגיעה לידיה ביום 07.04.2016 וגם חוות-דעת זו לא זכתה למענה.

 בזיקה לכך, יש לציין כי קיט העיד שאינו זוכר כמה פניות בכתב או במיילים היו מצד התובעת או וינר לנתבעת (עמ' 47, שורות 7-9). קיט השיב שאינו זוכר האם נפגש לראשונה עם התובעת אחרי תלונות רבות על ליקויים ("לא זוכר אבל אני חושב שכן" – עמ' 46, שורה 24).

עוד עולה מעדותו שלא ביקר בדירה מעולם (עמ' 46, שורה 26) ולא הלך לראות את הדירה, על אף התלונות; מעדותו עולה שאינו זוכר מדוע לא הלך (עמ' 52, שורות 13-15 ושורה 23).

לא ניתן להתעלם מכך, שהתובעת ווינר פנו פעם אחר פעם לתובעת, ולא זכו למענה הולם. הראיות, כפי שהובאו לעיל, מלמדות שהתובעת הפצירה בנוגע לליקויים עוד טרם קבלת הדירה, ומשקיבלה את הדירה לידיה, חלפו לכל הפחות שלושה חודשים בהם הליקויים לא תוקנו. אין מדובר בליקויים שלא היו נגלים לעין, אלא בליקויים שהנתבעת הייתה ערה להם, אך עושה הרושם שלא אצה לה הדרך לתקנם.

 משקיבלה התובעת את הדירה, עם ליקויים, כפי שפורטו, למצער בפרוטוקול המסירה, היה על הנתבעת לפעול במלוא המרץ לתיקון הליקויים.

אל לנו לשכוח, כי רכישת דירה אינה דבר של מה בכך, רוכש דירה משלם את מיטב כספו ומצפה לקבל דירה ראויה למגורים. לא ניתן להסכים עם כך שרוכש דירה יקבל דירה, שהריצוף בה אינו תקין, ויש להחליפו.

משהנתבעת לא פעלה לתיקון הליקויים תוך זמן סביר, ברי בעיני כי לא הייתה בידי התובעת ברירה, אלא לפעול לתיקון הליקויים בעצמה. בהקשר זה, טענות הנתבעת כי התובעת עשתה דין עצמי, אין בהם ממש. וראו גם עדותו של קיט לפיה אין לו ראיה המאששת את גרסתו לפיה התובעת לא אפשרה לנציג הנתבעת להיכנס לדירה (עמ' 53, שורות 1-5).

 9. לאור האמור, יש לקבוע כי התובעת עמדה בדרישה למתן זכות נאותה לנתבעת לתקן את הליקויים, ואלה לא תוקנו.

ליקויי הבניה

10.כפי שהובא בפתח הדיון, בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט שבחן את הליקויים הנטענים. יובהר, כי חלק מהליקויים תיקנה התובעת, טרם מינוי המומחה.

 התובעת מבקשת לקבל את חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, ולקבל את הקביעות בכל הנוגע לרכיבים שהושארו לשיקול דעת בית המשפט. לחילופין, לקבל את ממצאי חוות-הדעת מטעמה.

על כן, התובעת זכאית לפיצוי בסך של 5,500 ₪.

11 . לאור המקובץ לעיל, ראיתי לנכון לאמץ את חוות-דעת מומחה בית המשפט בנוגע לליקויי הבנייה, שהרי הוא קיבל את המנדט לבחון את כלל הליקויים הנטענים בדירה.

 ערה אני לכך, שהיו רכיבים שלא היה בידי המומחה לבחון, כי אלה כבר תוקנו, ובהקשר זה טוענת הנתבעת לנזק ראייתי. אולם, לאור הפניות הרבות של התובעת ווינר, לנתבעת, ולאור פרוטוקול המסירה בדבר הליקויים, נחה דעתי כי היו ליקויים בדירה, בהתאם לראיות התובעת.

 12.מכל מקום, ראיתי לנכון לקבל את חוות-דעת מומחה בית המשפט, בהתחשב בראיות התובעת. עם זאת, אין להוסיף על הסכום שקבע המומחה. אשר על כן, אין מקום לפסוק גם את סכום החשבוניות לו עותרת התובעת, ואין להוסיף את סכום התשלום עבור חברת וינר.

 לאור האמור, הנתבעת תפצה את התובעת בסכום של 66,394 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 17.07.2019 ועד התשלום בפועל.

13. לשיטת התובעת, הזיכויים המגיעים לה בגין רכיבים כפי שפירטה במסגרת כתב תביעתה (סעיף 178; סעיף 221 לתצהיר עדות ראשית של התובעת; וראו סיכום סופי בסעיף י' בעמוד 30 לכתב התביעה) בסך של 18,810.6 ₪.

 .14 ביני לביני, הדין עם התובעת, ואבאר;

אשר על כן, לאור הטענות, ובחינת הראיות על הנתבעת לפצות את התובעת עבור הזיכויים בסך של 18,810.8 ₪ (ראו: סעיף 178 לכתב התביעה, על נספחיו).

 פיצוי בגין אחסנה והובלה של התכולה

15.סבורתני, כי אין כפל פיצוי בין האיחור במסירה להובלה ואחסנה, עם זאת לא ראיתי לנכון לפצות בגין ההובלה לדירה מיום 04.09.2016, שהרי ברי בעיני כי התובעת הייתה מבצעת הובלה אחת לדירה, גם אם לא היה איחור במסירת הדירה.

 לאור האמור הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 5,100 ₪.

 עוגמת נפש-בהתחשב במכלול הנסיבות, הריני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים, בגין עוגמת נפש, סך של 7,000 ₪.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

16. בנסיבות העניין, ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות המומחים מטעם התובעת בסך של 6,000 ₪ בלבד, בהתחשב בפערים שהיו בחוות-דעת התובעת ביחס למומחה בית המשפט, ובהתחשב בעלותם.

הנתבעת תישא בהוצאות מומחה בית המשפט בסך של 5,285 ₪ מיום 31.03.2019, וכן עבור שאלות הבהרה למומחה בסך של 1,755 ₪, מיום 22.05.2019.

 הריני מעמידה את שיעור הוצאות המשפט, בגין אגרת בית המשפט, אשר על הנתבעת לשלם לתובעת על סך של 6,000 ₪, בלבד, בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל ביחס לסכום התביעה שהוגש.

 לסכום זה יתווסף שכר טרחת עוה"ד בסך כולל של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן היום 18.7.2022

 המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף 

ראש הטופס