25. ליקויי בניה- חברת רמט חויבה לפצות רוכשי דירה בגין ליקויי בניה, בלמעלה מ-100,000 ש"ח.
חברת רמט בע"מ חויבה ביום 1.8.04 ע"י בית המשפט השלום בת"א בת.א. 201211/02 לפצות את משפחת קוריאט, אשר הייתה מיוצגת ע"י עו"ד צבי שטיין מרמת-גן בגין ליקויי בניה, ירידת ערך, איחור במסירה ועגמת נפש בסך של למעלה מ-100,000 ש"ח.
להלן קטעים נבחרים מפסק הדין
בפני תובענה כספית שעילתה ביחסי רוכש דירה וקבלן.
בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית :קוריאט משה (להלן : "קוריאט") הביא את גירסת התובעים בעוד שהנרי וולמן מנהל המחלקה הטכנית של הנתבעת (להלן: "וולמן").
בחנתי את הראיות שבפני והגעתי למסקנה כי כבר במועד המסירה התריעו התובעים בפני הנתבעת על קיומם של ליקויי בנייה בהיקף של 51,604 ש"ח שפורטו בחוו"ד של אינג' מרזוק
פנייתם של התובעים אל הנתבעת לתקן את הליקויים ע"פ דוח מרזוק נעשתה ביום 23.10.00 (סעיף 63 לתצהיר הנתבעת), וביום 14.12.00 הודיעה זו על נכונותה לביצוע התיקונים אשר יאושרו ע"י מומחה מטעמה, אפס - הנתבעת לא המציאה לתובעים אמדן ליקויים משלה (להבדיל מאומדן ירידת ערך).
הנתבעת הודתה כי סמוך לאחר משלוח מכתב בא כוחה מיום 15.1.01 לתובעים - איפשרו האחרונים לעובדי הנתבעת להיכנס לדירה רק לצורך ביצוע תיקון מרצפות (סעיף 74 לתצהיר הנתבעת).
גירסה זו תמוהה בעיני ואינה מתיישבת עם הנטען בסעיף 40 לתצהיר התובעים שם נטען כי נציג הנתבעת הגיעה לביתם ביום 22.1.01 ערב סיור בדירה במשך כרבע שעה ויצא ללא אומר ודברים.
נחה דעתי איפוא כי כבר ביום 22.1.01 או בסמוך לכך נקרתה לנתבעת הזדמנות לבחון את היקף ומהות הליקויים הנטענים אך היא לא עשתה כן.
לא זו אף זו. התובעים טענו כי כל שעשתה הנתבעת במסגרת תיקון הליקויים הצטמצם למעשה בהחלפת מספר אריחים וצביעה חיצונית של הדירה (סעיפים 42-41 לתצהיר התובעים).
סבורני כי מידת אחריותה של הנתבעת והמשקל שיש לייחס למחדליה - גבוהים יותר מאלו שיש לייחס לתובעים ומכאן מסקנתי כי הנתבעת הפקיעה מידי עצמה את הזכות לתיקון בעין.
אשר על כן, אני פוסק, כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכום עלות התיקונים שנקבעו על ידי המומחה, אך ללא מרכיב עלות נוספת לקבלן מטעמם בשיעור של 25% כנזכר בסעיף 3 בפרק הסיכום ובתוספת סכום הפיצוי בגין הריסת קיר (סך 500 ש"ח).
אשר לאומדן ירידת הערך - מקובלת עלי קביעתו של המומחה אשר אמד אותה בסכום כולל של 7,250 ש"ח.
איחור במסירה
על פי סעיף 3.1 להסכם המכר בין הצדדים, התחייבה הנתבעת למסור לתובעים את הדירה בנויה ומושלמת עד ליום 31.10.98.
אין חולק בפני כי בפועל נמסרה הדירה רק ביום 25.10.99.
בניסיון לתרץ את האיחור המופלג במועד המסירה המוסכם טענה הנתבעת, כי "רוב רובו של האיחור במסירה נבע משינויים רבים אשר בוצעו בדירה לפי בקשת התובעים" טענת הנתבעת אינה מקובלת עלי.
על פי חומר הראיות שבפני הודיעה הנתבעת לתובעים במכתבה מיום 9.11.98 כי מועד המסירה של הדירה יהיה סמוך לחודש מרס 1999 (נספח ד' לכתב התביעה). במכתב זה לא פורטה כל הסתייגות מן התאריך שנקבע ואף לא רמז על עיכוב צפוי בשל שינויים בדירה שיזמו התובעים.
לו סברה הנתבעת באמת ובתמים, כי דרישת התובעים לשינויים ותוספות כרוכה בעיכוב מועד המסירה, שומה היה עליה לקבל את הסכמתם בכתב של התובעים לכך, ומשלא עשתה זאת, אין לה אלא להלין על עצמה.
לא נסתרה בפני הערכת המומחה לפיה דמ"ש הראויים מסתכמים לסך של 1,200 דולר לחודש.
בנתון לכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים דמ"ש ראויים בגין העיכוב במסירה כעבור 9 חודשים בלבד. דהיינו, סך של 10,800 דולר על פי השער היציג ביום 25.10.99. דהיינו, סך של 46,116 ש"ח.
פיצוי בגין עוגמת נפש
לאחר שנתתי דעתי לטענות בעלי הדין, אני פוסק כי טענתה של הנתבעת לפיה נהגו התובעים בסחבת ולקו בהעדר שיתוף פעולה אינה מתיישבת עם הממצאים שפסקתי.
ככללו של דבר, הערכת פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון הינה "נזילה" וכי מתחם שיקול הדעת צריך לקחת בחשבון כי לא מדובר בחוזה שמושאו הוא בתחום ההנאה גרידא בהערכת פריט נזק זה בהתקשרות בין קבלן ורוכש דירה (כמו חוזה לרכישת חבילת נופש, השתתפות בארוע בידורי וכו') אלא ברכישת דירה שהיא בבחינת נכס מוחשי בעיקרו.
על יסוד שיקולים אלו אני רואה לפסוק לזכות התובעים בפריט זה סכום של 5,000 ש"ח בלבד.